עוד שבוע

בדרך חזרה מהעבודה בשעת אחה"צ שגרתית למדי, בעודי הולכת בדיזינגוף ומעיפה מבט על כל חלונות הראווה האפשריים בערך, צדו אותי זוג עיניים באמצע ההליכה ובאופן פתאומי נורה לעברי  המשפט: "רוצה לצאת איתי" ? היה זה בחור צעיר שמבטו פגש את עיני ללא התראה מוקדמת. הסתכלתי עליו לשניה תוך כדי תנועה ובמחווה של כיווץ שפתיים המשכתי ללכת. רגע לאחר מכן, כשאני מנסה בשברירי שניות להבין מי מה ולמה אחרי ההצעה הפתאומית, חשבתי לעצמי.. לאן אני ממהרת?  הוא דווקא היה נראה חמוד. אפילו חתיך. למה לא עצרתי לרגע? הסתכלתי לאחור תוך כדי הליכה. הוא עדיין הסתכל עלי. הדאבל לוק המפורסם. עכשיו ראיתי אותו יותר ברור. גבר, כבן 30 לבוש יפה ונראה ממש טוב. ממש ממש טוב. הפניתי חזרה את המבט והמשכתי ללכת. זה היה פתאומי מדי, חשבתי. וזה היה לא יצירתי מצדו. דיי נדוש. אבל רגע ! ריפלקס הסלף שבתוכי ממש צעק. הוא היה נראה ממש טוב.  להסתכל עוד פעם? לא. אין טעם. נגמר. הסלף המנוגד השיב מלחמה ומכל זה נשארה הרגשת חמיצות קלה. לאחריה עצב רגעי. קצת מחשבות. וזהו. המשכתי ללכת. תכף אשב בבית קפה עם שתי חברות ונדבר קצת על הא ועל דא.

בפתח בית הקפה אני רואה אותן. הן מנופפות לי לשלום. האחת, טלי, מחזיקה כוס מאג עם קפה הפוך גדול עשוי היטב, כך שרואים שלוש שכבות בשלושה צבעים. השניה, רינת, עם תה חליטת צמחים בצבע אדמדם. "היי ! " הן קמות לקראתי עם חיוך גדול. חיבוק קל, נשיקה לכל אחת. כמה שאני אוהבת אותן. אני מתיישבת ומזמינה הפוך רגיל.  " איך עבר היום ? "  אני שואלת. רינת מתחילה לדבר על הקידום שלה בעבודה ובהמשך שיתפה על המשיכה שהולכת ונבנית אצלה כלפי הבוס. רווק תל אביבי עשיר, בעל משרד הפרסום בו היא עובדת. "הוא יהיה שלי בסוף" היא אומרת בביטחון. טלי סיפרה על הקשר החדש שהתחילה עם בחור שהכירה באוניברסיטה, בלימודים לתואר השני. היא תיארה את הפרפרים של ההתחלה. תחושה של משהו חדש. "אין כמו קשר בשלבים ההתחלתיים" היא סיימה. איזה כיף ! הרהרתי ביני לבין עצמי. ישבנו שם שעה. עוד קצת פטפוטים ונפרדנו לדרכנו. הגעתי לדירה ולאחר מקלחת קצרה תפסתי תנומה קלה.

ערב הגיע.  אני יושבת על הספה הנעימה בדירה שלי ומתרפקת עליה מול הטלוויזיה. עוברת למצב שכיבה על הצד, מניחה את הראש על הכרית ועוד רגע אתן להפגזת האינפורמציה הלא חיונית מהמכונה הזו לחדור אלי. מגע קל ולחיצה באצבע על כפתור, גל בלתי נראה שעובר מנקודה אחת לאחרת והנה אני שוב מרותקת למיליוני פיקסלים שרצים במהירות. תאטרון התודעה נפתח ומשחק הרגשות מתחיל.

על המסך נראים ארבע דמויות שיושבים באולפן סביב שולחן בוהק עגלגל. מנחה יפהפיה ושלושה גברים. כולם לבושים בחליפות ועניבות ומשדרים רצינות איתנה. אין ספק שמדובר בפוליטיקאים, לכל אחד מהם משנה חשובה שתשנה את פני המדינה.  אחד מהם, איש שמן עם משקפיים ושיער מקריח  כבר היה בעיצומו של מונולוג: " ולכן… הכלכלה שלנו יציבה וחזקה. אז נכון, לשלם מיסים זה לא כיף ותמיד יהיו טענות על יוקר המחיה, אבל השורה התחתונה היא שאנחנו ממשיכים להתפתח ולצמוח וכפי שניתן לראות בנתונים שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אחוז האנשים ש…. "

זפזופ… עכשיו על המסך מופיע ילד בערך בן 6 שיושב על כורסא גדולה ממידותיו בסלון קטן ומולו יושב מראיין עם מיקרופון. המראיין שמבטו נוגה ואמפתי כלפי הילד מקרב אליו את המיקרופון והילד אומר בטון מלא בגרות: "כן. אני עכשיו כאן ומאתמול הרבה אנשים מהמשפחה באים לבקר."  המראיין שואל: "סיפרו לך מה קרה" ?  והילד עונה: " כן. אני יודע שהייתה תאונה ואבא ואמא לא יהיו כאן יותר. " הדמעות מציפות אותי. הילד על המרקע ממשיך לדבר :  "הם עכשיו בעולם אחר ואולי אני אראה אותם בעולם שלהם יום אחד. הם נמצאים למעלה ואני כאן"  אני מתחילה לבכות. כמו סכר שנפרץ, הדמעות זולגות החוצה ואני סוגרת את הטלוויזיה. שתי כפות ידי מכסות את הפנים. בכי מתפרץ. אני עוצרת לכמה דקות. נשכבת על הגב, פנים לתקרה, עוצמת עיניים. נשימה עמוקה. עוד נשימה. אנחה. נשימה. עוברות כמה דקות עד שאני פותחת עיניים ונרגעת. שוב עוברת למצב שכיבה צידית. שוב מדליקה את הטלוויזיה.

אחד מערוצי הסרטים. על המסך נראה חוף רחב, גבר ואשה הולכים לאורכו מחזיקים יד ביד, כשברקע שקיעה מרהיבה. שוט של מי האוקיינוס, שוט של החול הלבן הרך ומכאן המצלמה מטיילת לאורך הים על קו החוף ומגיעה אל הזוג כשרעש הגלים הנשברים ברקע וקולם של השחפים מסביב משתלבים יחדיו ויוצרים את התמונה המושלמת. עושה רושם של סצינת סיום. האשה פונה אל הגבר ושואלת אותו: "אז, זה מאחורינו " ?  הגבר מסתכל עליה, חיוך נעים עולה על פניו והוא עונה לה: "כן. זה עבר". שניהם יפים כל כך. הם ממשיכים ללכת קצת עד שהם נעצרים, מתחבקים, פניהם אל הים ואל השקיעה. הם פונים זה לעבר זו ומביטים אחד על השניה בעיניים. מס' שניות של שתיקה. האשה מזיזה את שפתיה ורגע לפני שמשמיעה את קולה עוצרת לרגע ומביטה בו. הוא מביט בה. לבסוף המילים יוצאות. "אני אוהבת אותך" . היא אומרת לו.  "אני אוהב אותך" הוא עונה לה. והם מתנשקים. נשיקה ארוכה מלאת אהבה. ברקע בוקעים צלילי גיטרה נעימים, יחד איתם כתוביות סיום. נגמר הסרט.

עוד יום עבר. מחר יום חדש. ושוב אשב בבית קפה עם החברות ובערב אולי אצא לשתות משהו. ומישהו יזרוק הערה פה. ומישהו יזרוק הערה שם. ושוב אני אבחין בכל העיניים שננעצות. בפרצופים הממוקדים בי במצבי בהיה. ושוב אני אסנן כל אחד שינסה להתקרב ולא משנה כמה נחמד ויפה הוא יהיה. ואני לא אבין למה הכל קשה כל כך. בינתיים, הזמן עובר. השנים חולפות. תכף לא אהיה. אני עומדת מול המראה. אולי אני לא כזאת יפה כמו שהם אומרים. אולי כל המבטים וכל המחמאות זה סתם אשליה. אולי אני שטחית כל כך. אני מתחילה לבכות שוב. מה ביקשתי ממך סך הכל. קצת תשומת לב. קצת אהבה. אני הולכת לישון. עוד יום עבר. מחר יום חדש. עוד שבוע.

……………………………………………………………………………………………………………………….

נכתב ע"י: אקראית.

 

הרשמה וקבלת עדכון למייל על פוסטים חדשים
הצטרפו לקהילת TLVBLOG.COM ע"י ההרשמה בטופס זה וקבלו עדכונים על כל פוסט חדש שעולה. מוזמנים להגיב על הפוסטים והמאמרים ולכתוב תכנים משלכם שיועלו באתר. תודה ויום נעים !
ניתן לפנות אלינו על כל שאלה. כתבו לנו למייל tlv@tlvblog.com נשמח לתת מענה לכולם !

תגובה אחת בנושא “עוד שבוע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *